במקרים רבים מבליגים על כך הניזוקים, "סופגים" את ההפחתה (ואת זעמם) וממשיכים בשגרת יומם עד הפעם הבאה. על כך בדיוק נסמכות חברות הביטוח כאשר הן קובעות, שרירותית, את סכום הפיצוי. כבר עסקנו בהוראת החוק, שאינה מוכרת למרבית המבוטחים (או הצדדים ה"שלישיים"), הקובעת כי תגמולי ביטוח, שלא שולמו בתום-לב על-ידי המבטחת בתוך 30 יום (מהמועד בו היה ברשות המבטחת המידע הרלוונטי), ישאו ריבית של עד פי 3(!) מהריבית החוקית הקבועה (בנוסף לריבית החוקית) ("ריבית מיוחדת").
סומכות על בתי המשפט
באותם "קיזוזים" שרירותיים נסמכות חברות הביטוח, מעבר לסטטיסטיקה הפרקטית הגורסת כי מרבית הניזוקים לא יתבעו את ההפרש בבית-המשפט, על ההנחה כי בתי-המשפט לא יעשו שימוש בסמכותם לפסיקת "ריבית מיוחדת" כנגדם.
למרבה הצער נראה כי עד לאחרונה נסמכו חברות הביטוח בצדק על אותה הנחה, מאחר שבתי-המשפט נהגו הססנות יתר ולא ששו לעשות שימוש בכלי שהעמיק לרשותם החוק. אותה מגמה פגעה כמובן בניזוקים עצמם והעשירה, שלא כדין, את חברות הביטוח שהוסיפו להחזיק באותם כספים, בכיסן, תקופות ממושכות (עד למתן פסק-הדין) תוך פגיעה בניזוק ורווח של ריבית בנקאית (לפחות) לעצמן - אותה תופעה ממש אותה נועד החוק למנוע.
המבטחות נסמכו על מגמת בתי-המשפט כמו גם על הטענה כי אותה הוראת חוק, הקובעת "ריבית מיוחדת", נועדה להגן על מבוטחים בלבד להבדיל מצדדים שלישיים, קרי: חלה אך ורק בתביעות של מבוטח כנגד הפוליסה.
אלא שבאחרונה נראה כי בתי-המשפט השכילו להבין את השלכותיה הכלכליות הקשות של הימנעותם, השיטתית כמעט, מפסיקת ריבית מיוחדת ואת הפגיעה בניזוקים עקב כך. במספר פסקי-דין שניתנו לאחרונה גילו חברות הביטוח (במגמה שהחלה, כך נראה, דווקא בבית-משפט השלום בפתח-תקוה) כי הסנקציות הקבועות בחוק על התנהגות חסרת תום-לב שלהן לא ייוותרו לאורך זמן ככלי ריק מתוכן.
החברה תישא במחיר
בפסק-דין, שניתן ביום 8/1/04 על-ידי השופטת נירה דסקין (ת.א. (פ"ת) 3308/03 מינגוב נ' כריסי ואיילון חברה לביטוח בע"מ), הוכיח בית-המשפט אסרטיביות שיפוטית משהראה כי כאשר מקזזת מבטחת מסכום הפיצוי שלא בתום-לב, גם במקרה של ניזוק שאינו המבוטח (צד שלישי), תיאלץ היא לשאת, בסופו של יום, במחיר החוקי לכך.
באותו מקרה (תאונת שרשרת) טענה בתחילה המבטחת כי הקיזוז (כ-20%) נובע מ"אשם תורם" של הניזוק (שלשיטתה פגע ברכב שלפניו קודם לפגיעת רכב המבוטח בו מאחור ובשל כך סירבה להכיר באחריותה לנזק בחלקו הקדמי של הרכב). בהמשך ההליך ניסתה המבטחת לשנות את עמדתה וטענה כי הקיזוז נובע מקיזוז מע"מ. לשם כך נתלתה המבטחת באחת ממספר אסמכתאות שהמציא לה הניזוק, שלשיטתה "הטעתה" אותה.
אותה אסמכתא היתה תצהיר שהגיש הניזוק, קודם לתחילת ההליך המשפטי, במסגרתו הצהיר כי אין למונית ביטוח מקיף. באותה טעות סופר ("מונית" במקום "רכב") נתלתה המבטחת תוך שהיא מתעלמת ממסמכים נוספים שהמציא לה הניזוק באותו מעמד הקובעים כי המדובר ברכב פרטי (כגון רישיון הרכב, חוות-דעת שמאי, תמונות הרכב וחשבונית תיקון מקורית).
השופטת דסקין קבעה, כי "לא מצאתי כי בנסיבות האופפות הוטעתה חברת הביטוח לסבור שרכבו של התובע הינו מונית. מסמכי הרכב היו בפני חברת הביטוח, וכך גם חוות-הדעת, ומהם עולה כי גם לו רצה התובע להטעות גוף נכבד כמו חברת ביטוח, לא היתה צולחת דרכו. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי ניתן לסמוך על חברת הביטוח, שבעת שהיא מטפלת בדרישה היא בודקת את המסמכים, ואינה מסתפקת באמירה כלשהי לגבי טיב הרכב שנפגע (ההדגשה שלי - ת.ר.)". באותו מקרה חייב בית-המשפט את המבטחת בתשלום מלוא הסכום שקוזז וכן ריבית מיוחדת בשיעור של פי 2 מהריבית הקבועה בחוק.
להרחיב את המגמה
מן הראוי שהמגמה החדשה תורחב על-ידי בתי-המשפט וייעשה בה שימוש שוטף בכל מקום בו לא שולמו סכומים לניזוק בתוך המועדים הקבועים לכך בחוק, וזאת בחוסר תום-לב. על בתי-המשפט ליישם את לשון החוק שבמקרה זה הינה ראויה ונועדה לאזן חוסר שיוויון בסיסי וקבוע שבין הניזוק לבין חברת הביטוח.
יש לזכור כי מעבר לעוצמה הכלכלית הנתונה לחברות הביטוח והמאפשרת להן עמידות לאורך זמן (גם בהליך משפטי ממושך), הניזוק הממוצע מתקשה עד מאוד לספוג את נזקי הקיזוז השרירותי לאורך זמן. גם עלויות ההליך עצמו גבוהות יותר עבור הניזוק מאשר לחברת הביטוח (המעסיקה עורכי-דין בתעריף קבוע). על בתי-המשפט לשאוף למצב בו, בהעדר פשרה בין הצדדים, יושב המצב לקדמותו (עובר להתרחשות האירוע) שהרי לשם כך נועדו דיני הנזיקין ודיני הביטוח.
על המערכת המשפטית לשאוף למצב בו תובע, שתביעתו נמצאה מוצדקת, ייצא בסופו של יום בלא חסרון כיס כתוצאה מהאירוע עצמו או ההליך המשפטי שננקט על-ידו. בהקשר זה ניתן לציין עניין נוסף הדורש שינוי ממשי - עניין שכר טרחת עורכי דין. בעוד שבתי-המשפט פוסקים לרוב שכ"ט חוקי מינימלי (שאינו ריאלי) ידוע כי התובע משלם סכום גבוה יותר לעורך-דינו. מן הראוי לתקן גם עיוות זה ולפסוק לבעלי-דין שכ"ט עו"ד ריאלי שיאפשר להם לסיים ההליך כשמלוא חסרון כיסם הושב להם. כל שנותר הוא לקוות כי עתה ירימו בתי-המשפט את הכפפה גם בעניין זה.
המחבר הינו עו"ד, חבר וועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי-הדין. תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.
www.rnc.co.il
www.rnc.co.il
